קול באישה - תפילה

מישהו פעם אמר ״קול באישה ערווה״ 

ומאז, אסור לגברים לשמוע אישה שרה תפילתה 

בערך אלף שנים אחר כך, נשים נשרפו על המוקד 

ברחבי העולם 

מואשמות בהיותן שליחות של השטן 

שטן… שבא להפריד אותם מהאלוהים שלהם.

אלוהים רחוק 

שמקדשו נשבר ונשרף ונחרב שוב ושוב 

האם הוא בכלל אכן כאן? 

איך ייתכן שהוא לא מקבל, האלוהים הזה, 

את האהבה שלנו? 

האם עשינו משהו רע, אבא? 

כשהפחד מתגבר, הוא משתלט על הדעת 

והפחד שאלוהים לא כאן איתי

הוא בטח הפחד הנוראי ביותר 

אני לא יודעת הרבה, רק מה שהאינטואיציה שלי 

לוחשת מתוכי

היא אומרת: אהובה שלי, נראה לי 

שהריפוי 

בוודאי טמון בשירת נשים.

בעיקר ובעיקר כשהיא כזו שיש בה תפילה

בעיקר כשהן ערות 

וליבן ער 

אני יודעת שזה מפחיד להעז לפצות את פינו 

אחרי כל הדברים הקשים שעברו עלינו 

להאמין באלוהות שבתוכינו 

העניין הוא שאנחנו נשים, אנחנו לא צריכות להאמין באלוהות.

אנחנו מרגישות אותה בתוך הגוף שלנו 

יודעות אותה.

אולי זו הסיבה שגברים חושקים כל כך 

בלדעת אותנו 

את גופנו 

הם חושבים: שם, בתוך הרחם הזו,

אמצא את האלוהים שלי. הביאי לי אותה, אישה 

פעם - היו לוקחים. 

אבל לא הבינו שכל מהות הרחם שלנו היא 

לתת לשכינה לשכון בנו 

וכשאנחנו כואבות, מפוחדות, מושתקות - 

היא מסתלקת. 

ואז… הם נותרים ריקים. וגם אנחנו. 

ושם יש פצע, כואב כזה, מגעיל 

עם מוגלה שנוטפת 

ודם 

נראה לי שכל מה שהעולם שלנו באמת זקוק לו כרגע,

זה להקשיב לשירת נשים

וכל מה שנשים באמת צריכות 

זה להיזכר 

בשכינה שבתוכן… לשיר אותה, ולאפשר לה לרפא

קודם כל אותנו 

אחר כך את הסובבות אותנו 

ואז את כל האדמ-ה כולה 

אוהבת,

לונה-דנה